ניווט בעולם הדו־לשוניות: ריאיון עם המומחית אולגה סוקורובה

בעולם הגלובלי של ימינו, יותר ויותר ילדים גדלים כשהם מוקפים בשתי שפות ואף ביותר. עם זאת, המונח דו־לשוניות עדיין אינו מובן כראוי לעיתים קרובות, הן בקרב הורים והן בקרב אנשי מקצוע. האם דו־לשוניות פירושה דיבור בשתי שפות ברמה שווה? האם היא עלולה לעכב את התפתחות הדיבור? האם משפחות צריכות “להיצמד לשפה אחת” אם הילד מתקשה?

ב-Cognishine, אנו תומכים במטפלים העובדים בהקשרים רב־לשוניים ורב־תרבותיים, ואלו שאלות שכיחות בעבודתם היומיומית.

כדי לפרק את השאלות הללו לגורמים, שוחחנו עם המומחית אולגה סוקורובה על הצורות הרבות של דו־לשוניות, על מיתוסים נפוצים, ועל הדברים שקלינאי תקשורת צריכים להביא בחשבון בעבודה עם ילדים רב־לשוניים ועם משפחותיהם.

‍

"דו- לשוניות אינה מתג שאפשר להפעיל ולכבות"

מראיין: נתחיל מהבסיס. כיצד למעשה מגדירים דו־לשוניות? אנשים רבים עדיין חושבים שהמשמעות היא פשוט לדבר שתי שפות באופן שוטף.

אולגה: זו כנראה אחת התפיסות השגויות הנפוצות ביותר. למעשה, דו־לשוניות אינה מצב בינארי- היא רצף. אין הגדרה אחת מושלמת שכל האנשים מסכימים עליה, משום שדו־לשוניות תמיד מעוצבת על ידי הסביבה הלשונית של האדם ועל ידי ניסיון החיים שלו.

לדוגמה, אדם עשוי לדבר שפה אחת בביטחון, אך רק להבין את השפה האחרת. גם זו עדיין צורה של דו־לשוניות. במקרים רבים, מה שאנו רואים הוא דו־לשוניות בלתי מאוזנת, שבה שפה אחת חזקה יותר, פעילה יותר, או משמשת בטווח רחב יותר של מצבים לעומת השפה האחרת.

לכן, במקום לשאול אם אדם הוא “באמת דו־לשוני” או לא, לעיתים קרובות מועיל יותר לחשוב על האופן שבו שתי השפות שלו מתפקדות בחיי היומיום.

דו־לשוניות טבעית וסביבתית

מראיין: את נוהגת להבחין בין דו־לשוניות טבעית לבין צורות מלאכותיות יותר של דו־לשוניות. למה את מתכוונת בכך?

אולגה: דו־לשוניות טבעית מתפתחת כאשר ילד גדל באמת במפגש שבין שתי סביבות לשוניות. לדוגמה, ייתכן ששפה אחת מדוברת בבית ושפה אחרת בקהילה הרחבה יותר, או שהילד נחשף באופן קבוע לשתי מערכות שפה חיות בדרך משמעותית.

העניין נעשה מורכב יותר כאשר הורים מנסים לבנות מצב דו־לשוני ללא תמיכה ממשית מספקת מן הסביבה. דמיינו משפחה דוברת פורטוגזית החיה בפורטוגל, שמחליטה לגדל את ילדיה באנגלית בלבד, אף שאין סביבם דוברי אנגלית כשפת אם, אין קהילה דוברת אנגלית, ואין צורך טבעי של הילד להשתמש באנגלית בחיי היומיום. במקרה כזה, השפה השנייה עלולה להישאר מוגבלת למדי.

מראיין: האם בניסיון זה עלולים לעלות קשיים?

אולגה: לעיתים, כן. ככל שילדים גדלים, הם נעשים מודעים יותר לאופן שבו שפה פועלת בעולם שסביבם. אם הם מבחינים שכל האנשים סביבם משתמשים בשפה אחת, אך מצופה מהם להשתמש בשפה אחרת ללא סיבה ברורה או הקשר משמעותי, הם עשויים להתחיל להתנגד לכך.

ללא סביבה תקשורתית אמיתית, השפה השנייה עלולה להישאר מוגבלת באוצר המילים ובתפקודה. ואם התהליך נעשה כפוי מדי, הוא עלול ליצור מתח במקום התפתחות שפתית אמיתית.

האם דו־לשוניות מסייעת להתפתחות או מעכבת אותה?

מראיין: אחת השאלות הגדולות ביותר שהורים שואלים היא האם דו־לשוניות מסייעת למוח- או מקשה עליו.

אולגה: אנחנו יכולים לומר בביטחון הוא שדו־לשוניות אינה פוגעת בהתפתחות. זה חשוב מאוד. אין סיבה להניח שחשיפה לשתי שפות היא בפני עצמה, דבר המזיק לילד.

באשר ליתרונות, חוקרים מצביעים לעיתים קרובות על גמישות קוגניטיבית רבה יותר. אנשים דו־לשוניים מנווטים כל הזמן בין מערכות לשוניות שונות, הקשרים שונים, ולעיתים גם דרכים שונות לבטא משמעות. התהליך הזה, המכונה "החלפת קודים" מאמן את המוח לעבור בין מצבים, להסתגל ולהגיב בגמישות.

במובן רחב יותר, ילדים ומבוגרים דו־לשוניים מתרגלים לרעיון שאותה מציאות יכולה להיות מתוארת בדרכים שונות. הדבר יכול לתמוך ביכולת לאימוץ נקודת מבט ובגמישות מנטלית.

סוגים שונים של דו־לשוניות

מראיין: עבור הקוראים, האם תוכלי להסביר בקצרה את הקטגוריות המרכזיות של דו־לשוניות?

אולגה: כמובן. יש כמה דרכים שימושיות לתאר פרופילים דו־לשוניים. הבחנה חשובה אחת היא בין דו־לשוניות סימולטנית לדו־לשוניות עוקבת. דו־לשוניים סימולטניים נחשפים לשתי שפות מגיל צעיר מאוד, ואילו דו־לשוניים עוקבים לומדים תחילה שפה אחת, ולאחר מכן רוכשים שפה נוספת בשלב מאוחר יותר.

הבחנה נוספת היא בין דו־לשוניות מאוזנת לדו־לשוניות בלתי מאוזנת. דו־לשוניות מאוזנת באמת היא נדירה למדי. לעיתים קרובות יותר, שפה אחת חזקה יותר, או שכל שפה דומיננטית בתחום אחר בחיים, למשל, אחת בבית ואחרת בבית הספר.

אנו מדברים גם על דו־לשוניים תורשתיים. אלו ילדים שירשו את שפת המשפחה המחברת אותם לרקע התרבותי שלהם, גם אם הם גדלים במדינה אחרת. לדוגמה, ילד דובר רוסית שגדל בפורטוגל ומעולם לא חי ברוסיה עשוי עדיין לרכוש רוסית כשפת מורשת.

ולבסוף, קיימת דו־לשוניות נכפית, שעשויה להתרחש בהקשרים של הגירה, עקירה או משבר, כאשר למידת שפה חדשה אינה בחירה, אלא הכרח.

מה קלינאי תקשורת צריכים לקחת בחשבון

מראיין: כאשר ילדים דו־לשוניים מגיעים להערכה, מה הדבר החשוב ביותר שאנשי מקצוע צריכים לזכור?

אולגה: הנקודה הראשונה והחשובה ביותר היא: אל תמהרו לקבוע אבחנה על בסיס שפה אחת בלבד. זו טעות נפוצה מאוד. אין להשוות ילד דו־לשוני לילד חד־לשוני תוך שימוש באותן ציפיות בדיוק ובאותה מסגרת פרשנית בדיוק.

המערכת השפתית הכוללת שלהם מחולקת בין יותר משפה אחת. לכן מומחים צריכים לבחון את אוצר המילים המצטבר של הילד בכל השפות. אם ילד יודע 500 מילים ברוסית ו־600 בפורטוגזית, המשאב הלשוני הכולל שלו הוא בעל משמעות. אי אפשר לקבל תמונה מדויקת על ידי בחינה של שפה אחת בלבד, בנפרד.

נקודה חשובה נוספת היא שעדיין אין נורמות אוניברסליות מבוססות עבור ילדים דו־לשוניים באופן שבו קלינאים רבים היו רוצים. בפועל, הבדל קל בקצב בהשוואה לבני גיל חד־לשוניים עשוי להיות טיפוסי לחלוטין. במסורות מסוימות, פער התפתחותי של כשישה חודשים נחשב בטווח המצופה.

לכן קלינאי תקשורת צריכים להיות זהירים, שקולים, ואיטיים מספיק כדי שלא לבצע פתולוגיזציה־יתר של התפתחות דו־לשונית.

מראיין: ומה הקלינאי באמת מודאג?

אולגה: אז באופן אידיאלי, יש להעריך את הילד בשתי השפות. התרחיש הטוב ביותר הוא לערב מומחים שהם דוברי שפת אם או לפחות דוברים מיומנים מאוד של כל אחת מן השפות.

והייתי מוסיפה עוד דבר: כנות חשובה. אם אין לך מספיק ניסיון בעבודה עם ילדים דו־לשוניים, ראוי לחלוטין לעצור, להתייעץ עם עמיתים, או לפנות לחוות דעת נוספת. זו אינה חולשה. זו פרקטיקה אחראית.

עיקרון מרכזי: לעולם אל תמליצו לוותר על שפה

מראיין: לעיתים אומרים להורים “להתמקד בשפה אחת בלבד”, במיוחד כאשר קיימות דאגות התפתחותיות. מה דעתך על כך?

אולגה: באופן כללי, הייתי מזהירה מאוד מפני המלצה למשפחה לוותר על אחת השפות שלה. גם מחקר וגם ניסיון קליני מצביעים על כך שדו־לשוניות כשלעצמה אינה הבעיה.

זה חשוב לא רק עבור ילדים עם התפתחות טיפוסית, אלא גם עבור ילדים עם שונות התפתחותית. לדוגמה, חוקרים כמו נטליה מאייר טענו שגם עבור ילדים על הרצף האוטיסטי, אין להגביל דו־לשוניות באופן אוטומטי.

הסרה של שפת המשפחה עלולה להיות בעלת השלכות רגשיות, יחסיות ותרבותיות. שפה אינה רק כלי להרחבת אוצר מילים  היא גם קשר, זהות ושייכות.

ומה לגבי קריאה וכתיבה?

מראיין: ומה קורה כאשר ילדים מתחילים ללמוד מיומנויות אוריינות?

אולגה: מיומנויות קריאה וכתיבה בהחלט יכולות לתמוך זו בזו בין שפות, במיוחד כאשר מערכות הכתב דומות והילד כבר מבין את העיקרון הבסיסי של קישור בין צלילים לאותיות.

כמובן, ההעברה אינה תמיד זהה או מיידית, משום ששפות שונות זו מזו בפונולוגיה, בדפוסי איות ובשקיפות. אך במקרים רבים, לאחר שילד מבין את ההיגיון הכללי של אוריינות בשפה אחת, הידע הזה יכול להקל על למידת שפה אחרת.

לכן, התפתחות אוריינית בשפה אחת הופכת לעיתים קרובות למשאב ולא למכשול.

מדוע הפרדה בין שפות יכולה לסייע?

מראיין: האם לדעתך הורים ומטפלים צריכים לערבב שפות באופן חופשי במהלך אינטראקציה?

אולגה: ההעדפה שלי היא בדרך כלל הפרדה בין שפות כאסטרטגיה, במיוחד כאשר המטרה היא לתמוך בשפה החלשה יותר. לדוגמה, אם את קלינאית דוברת רוסית העובדת עם ילד ממשפחה דוברת רוסית, יכול להיות מועיל מאוד לשמור על עקביות ברוסית, גם אם הילד עונה בשפת הקהילה.

הדבר מסייע להגן על השפה הפחות דומיננטית. אם הילד מבין שהמבוגר מדבר גם את שפת הסביבה הדומיננטית היטב, הוא עשוי באופן טבעי לעבור לשפה הזו משום שהיא קלה ואוטומטית יותר עבורו.

זה הגיוני תקשורת נוטה ללכת בדרך של ההתנגדות הנמוכה ביותר. לכן כן, תקשורת היא תמיד המטרה. אבל אסטרטגיה חשובה כאשר היעד הוא לשמר ולחזק שפה שנמצאת בסיכון להיחלש.

מעבר לילדות: דו־לשוניות, פלסטיות מוחית ושיקום

מראיין: דיברנו בעיקר על ילדים, אבל האם דו־לשוניות משמעותית גם בהמשך החיים?

אולגה: מאוד. זהו תחום מרתק. דו־לשוניות אינה תרופה ואינה ערובה להגנה, כמובן, אך נראה שהיא תורמת למה שאנו מכנים לעיתים קרובות רזרבה קוגניטיבית.

מחקרים מסוימים מצביעים על כך שאצל מבוגרים דו־לשוניים, הביטוי הקליני של דמנציה עשוי להופיע מאוחר יותר מאשר אצל מבוגרים חד־לשוניים. הרעיון אינו שדו־לשוניים חסינים, אלא שהמוח עשוי לפתח לאורך זמן מנגנוני פיצוי גמישים יותר.

מראיין: האם זה קשור שוב ל"החלפת קודים" ?

אולגה: בדיוק. חיים עם יותר משפה אחת כוללים בחירה מתמדת, אינהיביציה, מעבר בין מערכות והסתגלות. נראה שהפעילות המנטלית המתמשכת הזו תומכת בפלסטיות ובגמישות של המוח.

מראיין: ומה לגבי שיקום לאחר שבץ?

אולגה: זה עדיין תחום מתפתח, אך חשוב. חוקרים עובדים כיום על ביסוס כלי אבחון ונורמות טובים יותר עבור מבוגרים דו־לשוניים לאחר שבץ, כדי ששיקום שפתי יוכל להיות מדויק ומותאם אישית יותר.

רבים מן הכלים הללו עדיין מתפתחים הם עדיין אינם מושלמים. אך הם מהווים צעד משמעותי קדימה בהשוואה למצב שבו כמעט לא היו כלל אפשרויות הערכה מתאימות.

מה קלינאי תקשורת צריכים לזכור

עבור קלינאי תקשורת ואנשי מקצוע אחרים העובדים עם ילדים דו־לשוניים, בולטים כמה עקרונות:

• יש להעריך את שפותיו של הילד כמכלול, ולא שפה אחת בבידוד.

• יש להימנע מהשוואה ישירה לילדים חד־לשוניים ככל האפשר.

• יש להיזהר מאבחון־יתר של עיכוב.

• אם קיימת דאגה משמעותית, יש להעריך את שתי השפות.

• אין להמליץ על נטישת שפת המשפחה.

• יש להתייעץ עם עמיתים אם חסר לכם ניסיון בהתפתחות דו־לשונית.

מחשבות לסיום

דו־לשוניות אינה בעיה שיש לפתור. היא מציאות התפתחותית מורכבת ודינמית, הדורשת הבנה מדויקת ורבת־ניואנסים. עבור הורים, משמעות הדבר היא התנגדות לעצות פשטניות מדי. עבור אנשי מקצוע, משמעות הדבר היא הערכה זהירה, חשיבה מערכתית, והכרה בכך שילדים דו־לשוניים אינם משתלבים בצורה מסודרת במסגרות חד־לשוניות.

כפי שאולגה מזכירה לנו, המטרה אינה לכפות על ילדים גרסה אידיאלית של דו־לשוניות, אלא לתמוך בשפות שבאמת שייכות לחייהם.

על אולגה סוקורובה

אולגה סוקורובה היא בלשנית, פילולוגית ואוצרת של ספריית ילדים פרטית, המתגוררת בליסבון. היא חוקרת דוקטורט בתחום דו־לשוניות בילדות באוניברסיטה הקתולית של ליסבון, עובדת עם משפחות רב־לשוניות בשלוש שפות, ונשענת על רשת גלובלית של יותר מ־150 משפחות מניגריה, בלגיה, מדיירה ופורטוגל.

‍

‍

‍